זוהי תמצית העלילה של האופרה הקצרה "המדיום", שכתב והלחין המוסיקאי האיטלקי-אמריקאי ג'נקרלו מנוטי ב-1946: קשישה ענייה בעלת כריזמה עובדת על אנשים אומללים. שמה פלורה והיא "מדיום" - עוסקת בתיקשור עם רוחות ועורכת סיאנסים בתשלום שבהם היא מפגישה את לקוחותיה, ששכלו את יקיריהם, עם אהובי נפשם המתים. לצדה חיים מוניקה, בתה, המסייעת לה באירועי הכזב, והמשרת האילם טובי, בן מאומץ של פלורה, המנהל פרשת אהבים עם מוניקה. הדמויות המשניות הן זוג הורים שאיבדו את בנם הקטן ואשה שאיבדה את בתה. מדובר בסיפור שאין בו נחמה: עצב ויגון בתחילתו ובהמשכו, טרגדיה בסופו.

את הפקת "המדיום" של מנוטי בסדנת האופרה הבינלאומית יביים דני ארליך, שכבר קצר שבחים על טיפוליו רבי ההמצאות והחן באופרות קאמריות אחדות, ובהן "דידו ואניאס" של פרסל, "הרמאי" של אפרים קישון (בהלחנת מנחם אבידום) ו"הזמרת הקירחת" מאת יונסקו (בהלחנת ישראל שרון).

איזה מין "מדיום" הוא מכין? דני ארליך אומר שזו הפקה פיסית מאוד, והזמרים נדרשים "לזוז הרבה". כללית, עיצוב דראמטי ל"המדיום" הוא אתגר בעיניו, כי החומר הבסיסי כאן אינו לקוח מארץ חלומות, אין מסר סמוי בטקסט המפתה את הבמאי לחשוף אותו. "אין משהו ש'מעבר' לסיפור עצמו", הוא מציין.

"זה בכל זאת חומר טוב. כי מנוטי יצר מחזה פר-אקסלאנס מבחינה תיאטרונית, והחוכמה של הבמאי - אני מקווה שאצליח - היא לקחת את החומר הזה, שהכל כבר נאמר בו בצורה חשופה, ולעצב בו דגשים נכונים".

קונקרטית, ממשיך ומסביר ארליך, העבודה של הבמאי היא בעיצוב הדמויות, עם רגשי האשמה שלהן, ובהבהרת התהליך שהן עוברות. "אולי התיאור הנכון של בימוי מוצלח ל'המדיום' הוא חפירה חכמה בראש של הגיבורה, של פלורה. כביכול אישה עם עוצמה, אבל למעשה בודדה ומפוחדת. אגב, קיבלתי לתפקיד הזה, של אישה בסביבות גיל 60, זמרת צעירה שנראית טוב, בת 25".

והיא העיקר?

"בלי ספק. הדגש הוא על הרוחות שמשתוללות בתוך הראש שלה, זיכרונות זוועתיים שמענים אותה. בכלל, זה סיפור קשה על אנשים בודדים, על הגבול של סיפורי אימה".

נזכיר אופרה אחרת שביימת, "דידו ואניאס". שם העלילה היא סיפור מיתולוגי עם סוף טראגי, אבל סביר לנחש, לפחות להערכתי, שקצתנו מתייחסים אליו בשוויון נפש ורואים בו מצע למוסיקה נפלאה. ב"המדיום" אנחנו אמורים להרגיש את המצוקה האנושית "באמת"?

ארליך: "אני ממש לא מסכים עם ההבחנה. בשבילי, אופרה שמבוימת היטב לעולם אינה רק הזדמנות למבצעים או לבמאי ולתפאורן להראות מה הם יודעים. אני שונא הפקות אופרה שאמורות להיות עצובות ואתה יוצא מהן רק עם השתאות מהקול של הזמרת. הקהל צריך להיות מעורב בסיפור, ממש".

ההפקות בסדנת האופרה ביפו הן תמיד קאמריות, מטבע הבמה והתקציב, עם פסנתר במקום תזמורת. מדובר בהפקה צנועה במיוחד של "המדיום"?

"אני מקווה שהקהל לא יראה אותה ככזאת, אבל כן, מיעטתי בהמחשות בנאליות של כמה מהעצמים. התפאורה היא מעגל אור ענק, עם שינויי תאורה (בעיצובה של דניה זמר). יש שולחן ויש כיסאות".

איך אתה עובד עם הזמרים?

"אני מאמין בעצמי ובשיטה שלי, וזה מתבטא למשל בעובדה שכבר עכשיו, שבוע לפני ההצגה, אנחנו בשלב החזרות הכלליות. לדעתי - ואני מקווה כאמור שהתוצאות יוכיחו - אני מגיע עם הזמרים למשחק ברמה טובה, על ידי הקדמת הוראות טכניות להסברים. אני פשוט אומר להם מה לעשות עוד לפני שהם מבינים, מתחברים לסיפור ומשכללים".

בעלילת "המדיום" של מנוטי משולב, כאחת הדמויות המרכזיות, צעיר אילם (אך לא חירש) ושמו טובי. המגבלה הפיסית שלו סותרת לכאורה את המדיום האופראי. מרב ברק, מרצה וחוקרת אופרות, כתבה על דמויות אילמות בעלילות אופרה עבודת מאסטר בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. על השאלה מדוע שילב מנוטי (הוא עצמו כתב גם את הליברית) דמות אילמת ב"המדיום" היא עונה: "דמותו של טובי מגלמת, מבטאת ומתמצתת את עולם האופרה החדש של מנוטי. לא עוד אופרה כמוסיקה וזמרה בלבד אלא גם כאמנות ויזואלית-מוסיקלית, אמנות שהמרכיב התיאטרוני בה מרכזי לא פחות מזה המוסיקלי.

ברק: "זו לא הליכה באותו תלם. מאופרות של ואגנר אפשר ליהנות גם בשמיעה בלבד, אף כי מפסידים חלק מסוים מהחוויה הכוללת. מנוטי ב'המדיום', לעומת זאת, קרא תיגר על סוגת האופרה שאפשר ליהנות ממנה גם מבלי לצפות בה. הרי אי אפשר לקלוט כהלכה אופרה שאחת הדמויות המרכזיות בה אילמת, בלי לראות אותה".

בקשר ל"המדיום" מוסיפה ברק, כי הגירסה הקולנועית לאופרה, שמנוטי עצמו ביים (בלי כל ניסיון קולנועי קודם), היא משיאי יצירתו האמנותית בכלל. מנוטי היה יוצר פנומנלי בתחום התיאטרון, היא מדגישה, אמן שהצליח לעורר מחלוקת אסתטית בשאלת הגדרתן המדויקת של יצירותיו ולבלבל את המבקרים והחוקרים בשאלה אם הן אופרה או תיאטרון מוסיקלי - מחלוקת הקשורה גם באיכות הדרמטית הלא-מצויה של האופרה.

"דמות אילמת במרכז יצירה אופראית מציבה גבולות חדשים למדיום. שיבוצה באופרה היא מעשה קיצוני, ביקורתי וחתרני, ניסיון לנסח לאופרה שפה חדשה ושונה. עיסוקה של 'המדיום' במדיום האופראי מתבטא גם בשמה. ה'מדיום' שואלת את המדיום: האם אני עדיין אופרה?"

"אין ספק", אומרת ברק, "כי אחת הסצינות המרשימות באופרה "המדיום" וגם בסרט, היא תמונת ה'ואלס של מוניקה', המדגימה את הפרדוקס באופרה שמלוהק בה 'זמר' אילם: מוניקה, אחותו החורגת והלא-ביולוגית של האילם טובי מזמרת בקטע הזה לבדה, אבל למעשה היא שרה דואט - הן את תפקידה שלה והן את זה של טובי, במלים שהיא 'ממציאה בשבילו'. האריה מסתיימת במלים שמרגשות מאוד את טובי (שאינו חירש, כאמור): 'אני רוצה שתדע', שרה לו מוניקה, 'שהקול שלך הוא הקול היפה בעולם'.

"מתבקש לציין שהקול הבלתי נשמע של טובי דומה לזעקה אילמת, שאין מחרידה ממנה, כמו בתמונת 'הצעקה' של מונק. עם זאת, ובניגוד לכך, אפשר גם להבין את מוניקה כמצהירה שקולה שלה הוא היפה בעולם, ושהיא אוהבת את המלים שטובי כביכול אומר לה - אבל כפי שהיא שרה אותן.

"מסובך? זהו מנוטי".

"המדיום" של ג'נקרלו מנוטי, סדנת האופרה הבינלאומית ביפו, יום שישי ב-13:30. פסנתר וניהול מוסיקלי: אלן המילטון. זמרים: ענבר גולדמן, אלכסנדרה פלקובסקי וזמרים אורחים. תפקיד האילם: איוון לוריא