אופרה? לא מה שחשבת!

מגמות חדשות בעולם האופרה

מה הקשר בין מוצרט לאמנות מנגה (קומיקס) יפנית? או לסרט אילם משנות ה-50? האם ורדי רלוונטי במאה ה-21? ומה עושות ברביות באופרה מהמאה ה-19?

בתי האופרה בעולם מציגים היום הפקות שונות בתכלית מאלה שהוצגו לאותן אופרות לפני 30-40 שנה. עולם האופרה צועד קדימה ויותר מתמיד מבקש להיות עכשווי, יצירתי, אמנותי, פרשני ובעיקר לא שגרתי. אבל, איפה זה פוגש את הקהל? למה בעצם לִפשוט את הקרינולינה? אולי להציג את האופרות של ורדי בג'ינס זוהי זילות של הז'אנר? ובכן, זהו אחד הנושאים השנויים במחלוקת. באולם האופרה אפשר לשמוע בראוו ובוז לאותה ההפקה. הקהל מתווכח בינו לבינו תוך כדי המופע ובתי האופרה נמצאים בעיצומו של תהליך; מצד אחד ישנו רצון עז למשוך אמנים וקהלים צעירים ועכשוויים ולהכתיב אג'נדה עדכנית ומעניינת ומצד שני לא לאבד את המנויים הותיקים שלעיתים כמהים דווקא לאופרה כפי שהייתה "פעם" ואף סולדים מכל סממן של חדשנות ומודרניות.

מעניין לציין ששאלת תפיסת הבימוי והלגיטימיות מעוררת המחלוקת של תפיסה עכשווית, ייחודית רק לאמנות האופרה. בתחומי התיאטרון והמחול הקהל מקבל בסובלנות ואף בסקרנות וצימאון תפיסות חדשות ואפילו חתרניות וניסיוניות. כך מוצג המחזה "רומיאו ויוליה" על במות אלטרנטיביות, בתלבושות מודרניות ואף באופן המנתק לחלוטין את זוג האוהבים מרחובותיה של ורונה במאה ה-16. הקהל מקבל אינטרפרטציות חדשות גם לקלאסיים שבמחזות ולא מערער על זכותו של הבמאי להציג את "אלקטרה" או את "משרתם של שני אדונים" בתפיסה עכשווית כזו או אחרת. ניתן אפילו לומר שלו במאי כלשהו היה בוחר להעלות מחזות שיקספיריים בתצורה האליזבתנית או מחזות יווניים קלאסיים בטוגות ומסיכות יווניות, היה הדבר נתפס כארכאי ומעורר השתאות. "אגם הברבורים" כבר הוצג בביצוע גברים בלבד, בסגנון קרקסי-אקרובטי, בסגנון מודרני – מינימליסטי ועוד ועוד.

בתי האופרה בעולם שואפים גם הם להציג יצירות אופרה קלאסיות בהפקות חדשניות. מעמד הבמאים באופרה עלה מאד בשנים האחרונות, והאופרה כבר אינה ממלכתם של המנצחים בלבד, אלא נתפסת היום יותר מתמיד כמדיום המשלב את האמנויות כולן: מוזיקה, במה, אמנות פלסטית, מולטימדיה, מחול ושירה. הזמרים נדרשים להיות גם שחקנים מצויינים ואף להתאים לתפקיד לא רק מבחינה קולית, אלא גם חזותית (בעניין זה פורסם המאמר "זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה" העוסק במולטי טאלנטים החדשים של עולם האופרה). מעניין לציין שדווקא בתי האופרה המשניים בערים הגדולות מעזים יותר מבתי האופרה הרשמיים ומציגים הפקות מרתקות לאופרות קלאסיות, תוך שיתופי פעולה עם אמנים מתחומים אחרים: אמני מולטימדיה, אנימציה, מיצב, תנועה, כוריאוגרפים ואמני פרפורמנס.

אציין כמה דוגמאות בולטות: בית האופרה הקומישאופר (Komische Oper) בברלין מנוהל על ידי בארי קוסקי, אשר נחשב למוביל בבימוי אופרות קלות ומחזות מוזיקליים. קוסקי ביים את האופרה "חליל הקסם" (מוצרט) בשיתוף עם קבוצת המולטימדיה "1927" מלונדון, בסגנון של סרט אילם משנות ה-50, כשהוא משלב את תנועת הזמרים בסרט אנימציה מלא דמיון ועוצר נשימה. כל המופעים שיוצאים למכירה מוכרזים כ"sold out" תוך ימים ספורים.

תיאטרון השטלה בפריס פנה לאומן המנגה (קומיקס יפני) ניקולאס בופֶה אשר מציג תערוכות בכל העולם והזמין אותו לביים ולעצב אופרה מאת היידן. בעקבות ההצלחה הוזמן בופה בשנית לביים את ההפקה של האופרה "המלך הרועה" (מוצרט). כך אופרת הבארוק של מוצרט מקבלת תפנית אסתטית, ומעוררת מחשבה חדשה על הרלוונטיות האמנותית של היצירה שהולחנה לפני כ250 שנה.

גם בתי האופרה המרכזיים לא נשארים מאחור, ולצד הפקות קלאסיות, אשר מוצאות מדי פעם מהמחסנים ועולות לבמה, מציגים הפקות בתפיסה בימתית עכשווית. לאחרונה הוצגה האופרה "פאוסט" בבית האופרה הממלכתי של ברלין בהפקה חדשנית, על במה מתכתית וקרה מופיעה  האישה ה"מושלמת" על פי תפיסתו של השטן, כבובה פלסטית, ספק אישה מנותחת, ספק ברבי כמודל תעשייתי נשי. בית האופרה מטרופוליטן אופרה בניו יורק מוביל גם הוא מגמה של הצגת אופרות קלאסיות בגרסאות מודרניות, תוך הקפדה על בחירת סולנים מעולים אשר נדרשים לספק יכולות משחק ומראה התואמים את דרישות הבימוי החדשניות. כך למשל מוצגת האופרה "הנזל וגרטל" (הומפרדינק) כאגדה מודרנית פנטסטית על הפרעות אכילה.

עולם האופרה לא קופא במקום. בניגוד אולי למקובל לחשוב, האופרות אינן "תקועות" לפני 150-200 שנה, אלא מהוות היום בסיס לאמנות עכשווית, יצירתית ומלאת דמיון. בתי האופרה בעולם מציעים שפע של אמנים מהשורה הראשונה, ודווקא בזכות תקציבי הענק והדרישות המגוונות של הז'אנר האמנותי, מתאפשרים שיתופי פעולה מרתקים עם אמנים מכל התחומים. האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות, והקהל מוזמן לבוא ולהתרשם מאמנות אופרה בתפיסה בימתית אחרת לגמרי.