1597 - פירנצה

הצגת הבכורה של האופרה הראשונה "דפנה" מאת ג'אקופו פרי.

פירנצה הייתה מוקד חשוב בתקופת תחיית האמנויות (רנסנס). האופרה "נולדה" על ידי קבוצת ה"קאמרטה", כניסיון לשחזר את התיאטרון היווני הקלאסי. המרכיב העיקרי בסגנון היצירה החדש היה הרצ'יטטיב - דיבור בשירה.

6 אוקטובר 1600

פירנצה - חגיגות הנישואין של מריה

דה מדיצ'י.

הצגת הבכורה של האופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת פרי וקאצ'יני.

המיתוס של אורפאו, הינו אחד המקורות הספרותיים הפופולאריים ביותר ביצירות אופרה. המיתוס עוסק ביופיו ובכוחו של הקול האנושי השר.

המאה ה-17

איטליה, האסכולה הוונציאנית.

מלחין מוביל: קלאודיו מונטוורדי. מיצירותיו: אורפאו, הכתרתה של פופיאה, שובו של יוליסס למולדת.

ונציה שימשה כמרכז תרבותי חשוב. מסורת המוזיקה קשורה בכנסיית סן מרקו, בה שימש מונטוורדי כמוזיקאי הראשי. סגנון המוזיקה היה מבריק וראוותני. בשנת 1637 נפתח בוונציה בית האופרה הראשון. לראשונה ניתן היה לראות אופרה בקניית כרטיס, ללא קשר לאירוע חצר.

המאה ה- 18

איטליה ובהמשך אנגליה, צרפת, גרמניה ואוסטריה:  האסכולה הנפוליטנית.

מלחינים מובילים: כריסטוף גלוק -אורפאו ואאורידיצ'ה, ארמיד, איפיגניה באוליס. פרגולזי - השפחה הגברת. מלחינים נוספים: הנדל, סקרלטי, ויואלדי.

האופרה הנפוליטנית כבשה את אירופה. גלוק נחשב למי שהעמיד במרכז היצירה את הביטוי הדרמתי, על ידי הלחנה פשוטה ונטולת וירטואוזיות.

המחצית השנייה של המאה ה-18.

וינה

מלחין מוביל: וולפגנג אמדאוס מוצרט: בסטיין ובסטיינה, אידומנאו, החטיפה מן ההרמון, נישואי פיגרו, דון ג'ובני,

כך עושות כולן, חליל הקסם.

מוצרט מקפיד על השילוב שבין המוזיקה לדרמה וביצירותיו הן מזינות ומתייחסות האחת לשנייה. מוצרט משלב גישה סימפונית בתיזמורה של האופרה ובכך מביא אותה לשיאים מוזיקליים חדשים. רבים מן האנסמבלים של מוצרט עשויים במלאכת מחשבת של שילוב תזמורת סימפונית, קולות אנושיים וטקסט דרמתי לכדי הרמוניה מוזיקלית-דרמתית נדירה.

המחצית הראשונה

של המאה ה-19

איטליה ופריז

מלחינים מובילים: רוסיני -

הספר מסוויליה, האיטלקיה באלג'יר, לה צ'נרנטולה (סינדרלה). דוניצטי - שיקוי האהבה, לוצ'יה דה למרמור,

דון פסקואלה. בליני - נורמה, הפוריטנים.

זרם ה"בל-קנטו" - שירה יפה. דגש על שירה חלקה וזורמת בקול מלא ובגווני צבע עשירים תוך שליטה מוחלטת בטכניקה של הקול. לעיתים גם על חשבון האמינות הדרמתית.

המחצית השנייה

של המאה ה-19

איטליה, גרמניה

מלחינים מובילים: ג'וזפה ורדי - ריגולטו, הטרובדור, לה טרוויאטה, כוחו של גורל,

אאידה, אותלו, פאלסטף.

ריכרד ואגנר -  טנהוייזר,

ההולנדי המעופף, לוהנגרין,

טבעת הניבלונג.

ורדי מזוהה עם אופרות דרמתיות ביותר, המסתיימות לרוב במוות, כמעט תמיד מותה של הגיבורה (הסופרן) המקריבה את חייה למען אהובה (הטנור). המוזיקה הדרמתית שלו אומצה על ידי העם האיטלקי במאבקו לאחדות ולשחרור לאומי. ורדי עסק רבות בנושאים פוליטיים, ורבות מן האופרות שלו מבוססות על יצירות ספרות גדולות של מחזאים מובילים (שיקספיר, ויקטור הוגו, פרידריך שילר).

ואגנר הינו מלחין וליברטיסט. מטרתו האמנותית היתה ליצור מעשה אמנות, החובק בתוכו את כל סוגי האמנויות ומשלב באופן קוהרנטי את הדרמה והמוזיקה. יצירותיו אינן מבוצעות בישראל בגלל שהיה ידוע כאנטישמי, וכי המוזיקה שלו שימשה במקרים רבים את הרייך השלישי.

על סף המאה ה-20

איטליה, צרפת, גרמניה

מלחין מוביל: ג'אקומו פוצ'יני:

לה בוהם, מאדאם בטרפליי, טוסקה, טורנדוט.

מלחינים נוספים: קאמי סן-סנס, ז'ורז' ביזה (כרמן), מסנה, ליאונקוולו. ריכרד שטראוס.

עידן הווריזמו באופרה - הזרם המקביל לריאליזם באמנות. האופרה מנסה לתאר מציאות. עיסוק בדמויות יומיומיות, וצמצום העלילות לזמן קצר ומקום אחד. האופרה מעמידה תמונות תיאטרוניות, דרמתיות ואמינות מבחינה בימתית. המוזיקה משרתת את הדרמה, אין כמעט "עצירה" לצורך אריות, אלא רצף עלילתי ומוזיקלי אחד.

האסכולות הלאומיות: המאה ה-19: רוסיה, פולין, צ'כיה, הונגריה

מלחינים מובילים: רימסקי קורסקוב, צ'ייקובסקי, יאנצ'ק, דבוז'ק.

האמנציפציה וההתעוררות הלאומית במאה ה-19 נותנות את הטון גם באופרה וביצירות לבלט- העוסקות בנושאים ובטקסטים לאומיים: פושקין, שירי לאום, סיפורי עם וכדומה.

המאה ה-20

אופרה מודרנית

מלחינים מובילים: בנג'מין בריטן, בלה ברטוק, איגור סטרווינסקי, אלבן ברג, ארנולד שנברג,

ג'יאן קרלו מנוטי.

האופרה מתקרבת יותר ויותר לתיאטרון ונעשית דרמתית יותר ומלודרמתית פחות. המוזיקה א-טונאלית. על פי מודל 12 הטונים של שנברג. ג'יאן קרלו מנוטי כותב אופרות למדיה המודרנית: לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע. אופרות מוכרות מעובדות לקולנוע על ידי במאים מובילים: פרנקו זפירלי, אינגמר ברגמן, גץ פרידריך, וז'אן פייר פונל וזוכות לפופולריות רבה. זהו גם עידנם של הזמרים הגדולים המנציחים עצמם בהקלטות: מריה קאלאס, אנריקו קארוזו, טיטו גובי, לוצ'יאנו פבארוטי, פלסידו דומינגו, רנטה טבלדי ועוד רבים וטובים, אשר מונצחים במאות הקלטות וביצועים מוסרטים.