הדמות האילמת באופרה

מאת מרב ברק

תקציר עבודת הגמר לקבלת תוארM.A.

הפקולטה לאמנויות - אוניברסיטת תל אביב

הופעתה של דמות אילמת כדמות מרכזית באופרה מעוררת תמיהות על פשר הופעתה משום, שצורת הבעתה אינה קולית - היא אינה שרה או מדברת. תופעת האילמות סותרת, לכאורה, את בסיס המדיום האופראי כמדיום של קול ונוכחותה במרכזה נראית מוזרה ודורשת הסבר: מדוע יוצרי האופרה שללו מאחת מדמויותיה המרכזיות את יכולת הביטוי המדיומלית שלה? שהרי דמות החסרה נוכחות קולית באופרה היא לכאורה חסרת נוכחות כלל.

זו שאלת היסוד במחקר זה, המבקש לבחון כיצד, בכל זאת, משולבות דמויות אילמות באופרות אחדות שחוברו במהלך המאה ה-20. טענת המחקר היא שתופעת הדמות האילמת היא ביטוי לשינוי, שהתחולל במדיום האופרה מראשית המאה ה-20, ממדיום שבו המרכיב המוזיקלי הוא הדומיננטי למדיום מוזיקלי-ויזואלי, המופק כהצגה או סרט. בחינת האילמות באופרה מבוססת על ניתוח תפקידם הסטריאוטיפי השונה של סוגי הקולות באופרה הקנונית, והקשר שבין קול סופרן ומוות. הנחת המחקר היא כי הדמות חסרת הקול מחליפה אחד מן הקולות וממלאת את תפקידו. בחינת תפקיד האילם מעלה כי הוא מחליף את הסופרן הקנוני וכשם שהמוות האופראי מכתיב סופרן כך הוא גם יכול להכתיב אילמות. האילם כמו הסופרן הוא הקורבן, המשלם בחייו.

לטענת המחקר, תופעת האילמות באופרה נובעת במישרין מהתפתחות האופרה כמדיום תיאטרוני, המדגיש את ההיבט הוויזואלי והמשחקי ומשווה אותם למוזיקלי. טענת המחקר היא כי אין מקום לדמות אילמת באופרה, הנעדרת סממנים תיאטרוניים מובהקים. ראשיתו של תהליך הוויזואליזציה באופרות ובתיאוריות של ואגנר, אשר תבע אופרה מוקפדת בכל מרכיבי הביצוע.

המחקר מתרכז בשלוש יצירות:

1.  Rusalka. Music: Antonֳ­n Dvořֳ¡k. Libretto: Jaroslav Kvapil. 1901.

2.  The Seven Deadly Sins. Music: Kurt Weill. Libretto: Bertolt Brecht.1933.

3. The Medium. Music and Libretto: Gian-Carlo Menotti. 1946.

 
סדר הדיון ביצירות הוא סדר חיבורן והוא מאפשר מעקב אחר תהליך התפתחות המדיום האופראי, אשר בתוכו הולכת אילמותן של הדמויות ומחריפה – מדמות מדברת הבוחרת באילמות מרצונה ("רוסלקה"), דרך דמות המעדיפה שלא לדבר אלא מלים ספורות ("שבעת חטאי המוות") ועד לדמות אילמת לחלוטין ("המדיום"). 

האופרה "רוסלקה" נכתבה בראשית המאה ה-20, בתקופה שבה האופרה היתה שרויה בראשיתו של תהליך הוויזואליזציה. רוסלקה היא דמות אילמת בחלקה, המוותרת על קולה בתמורה להפיכתה מנימפת מים לבת-אנוש. "רוסלקה" מציגה אילמות חלקית, משלבת מאפיינים של דמות שרה, המבקשת למנוע את גורל המוות של הסופרן באמצעות ויתור על הקול, אולם ללא הצלחה. רוסלקה ללא קול משלמת בחייה, ככל סופרן קלאסי, על הרצון לזכות באהבת אמת.

ב"שבעת חטאי המוות" מציגים וייל וברכט תיאטרון מוזיקלי, שבו הדמות הראשית מפוצלת בין שני אופני הבעה: שירה וריקוד, המטשטשים את הגבול שבין אופרה למופע בלט. אנה השרה אינה שלמה ללא אנה הרוקדת ולהיפך. כדי להבין את הדמות בשלמותה יש להאזין לאנה א' ולצפות באנה ב'. כדי למלא אחר המשימה שהטילה עליהן משפחתן הן חייבות לשתף פעולה ולתרום כל אחת את כישוריה ויכולותיה. פיצול דמות אופייני לתיאטרון האפי של ברכט כחלק מאפקט הניכור. אילמותה של אנה ב' מתפרשת כהשתקה של החברה הבורגנית, שבה על הקולות הנשמעים להתאים עצמם לציפיות החברה וערכיה. אנה ב' מסייעת לאנה א' להשיג את מטרתן החומרית תוך ויתור על חייה הרוחניים: הבית הנרכש בכספן חונק את אנה הרקדנית. מותה של אנה ב' מפורש פירוש כפול: על-פי הפרשנות החברתית הוא מהווה התרסה כנגד החברה הבורגנית, שבה חומריות ואוניפורמיות הינם ערכים חשובים, ואין בה מקום לביטויי אינדיבידואליזם. על-פי השניה באופרה מודרנית דמות הסופרן-קורבן ניתנת להמרה בדמות אילמת.

יצירתו של מנוטי היא בבחינת פריצת דרך בעולם האופרה. מנוטי יוצר את האופרות שלו במלואן: כותב את הליברית, מלחין את המוזיקה, מביים ומכתיב את סגנון העיצוב. הוא משלב מיומנויות מוזיקליות ותיאטרליות לכדי יצירות שהן פרי דמיונו הבלעדי והבלבדי. מנוטי חושף את האופרות שלו לקהלים חדשים באמצעות הצגתן בתיאטראות קטנים, וכתיבה מיוחדת לטלוויזיה, רדיו וקולנוע. יחסו של מנוטי אל האופרה כאל תיאטרון; כישרון הבימוי שלו; יכולתו לראות את היצירה האופראית כיצירה ויזואלית כבר בשלב הכתיבה שלה; והימשכותו אל התיאטרון והקולנוע מובילים לכתיבת "המדיום" ולהכללת דמות אילם בין דמויותיה. אופרה זו היא החשובה ביותר למחקר זה, שכן טובי הוא הדמות האופראית האילמת, הממצה את כל התהליכים, ההתפתחויות והגורמים, שאיפשרו הכללת דמות אילמת באופרה. מבחינת מחקר זה טובי של מנוטי הוא דמות האילם האופראי האולטימטיבי. טענת המחקר היא כי מאחר שקיימת זהות של קול הסופרן של מוניקה, אחותו החורגת של טובי, עם טובי חסר הקול, הרי שטובי הוא בבחינת סופרן. כמוהו כסופרן הקורבן באופרה הקנונית.

 
שלוש הדמויות האילמות מבטאות תהליך של התפתחות באופרה, המעניק לגיטימציה לשילוב דמות אילמת באופרה. אך הכללתה של דמות אילמת כמחליפה את הסופרן הקורבן, המכלה עצמה לדעת בשירתה, מקבלת משמעות הפוכה לחלוטין: אי-אפשר לאופרה להכיל ולקיים דמות שאין לה יכולת לשיר בבחינת "אם אינך שר אינך קיים". זו משמעותה הרפלקסיבית של הכללת האילמות. משמעותה של בדיקת האופרה את גבולות עצמה. המחקר מיישב את פרדוקס האילמות במדיום שר באמצעות הגדרת האילמות כאלמנט רפלקסיבי. בעוד שהמיתוס האופראי של אורפאו מבטא את התפישה כי הקול מסוגל לחולל חיים וכך מכונן את האופרה כאמנות ווקאלית, אזי הכללת דמות אילמת, שבאין קול אין לה חיים, מכוננת את האופרה כאמנות ויזואלית.