מהביקורת:
הארץ
נעם בן זאב
כבר מזמן, אם אי פעם, נצפתה במה יפה כל כך, אפופה בעשן־ערפל רומנטי, בכניסה לאולפן התיבה ביפו. התיבה, כמעט בהגדרה, היא לא אכסניה רומנטית אלא אוונגרדית דווקא; ולכאורה גם המוזיקה בערב זה, שני פרקים קצרים יחסית שהובאו בזה אחר זה אינה רומנטית באופן רשמי, בהיותה מאמצע המאה ה-20. אבל הרגש והאהבה והייאוש וההיסטריה והנוסטלגיה, ואין חומרים רומנטיים יותר מזה, דווקא הן היו הגיבורות הראשיות במוזיקה זו.
הבמאי דני ארליך זיווג בין שתי יצירות לסופרן סולו ולתזמורת - כאן בגרסה לפסנתר, בנגינה והובלה מדוייקת ושופעת השראה של יובל צורן - שלכאורה אין ביניהן קשר: ״נוקסוויל: קיץ 1915״ היא מחזור קטעים שהלחין סמואל ברבר מתוך פרק ספרותי בשם ״נוקסוויל״ של הסופר האמריקאי ג׳יימס אייג׳י (Agee); ו״הקול האנושי״ היא מונודרמה, אופרה קצרה, מאת פרנסיס פולנק, לטקסט של ז׳אן קוקטו. היצירה של ברבר, על שם עיר במדינת טנסי, כולה ספוגה בנוסטלגיה של הדרום הלבן בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, והיא היתה כחימום לחלק המרכזי של הערב ועברה ביעף, עוד לפני שאפשר היה לעכל באמת את מה שהתחולל על הבימה.
ומה שהתחולל, בין היתר, היה השימוש באמצעי הדרמטי ״אלטר אגו״: דמות אילמת שמשחקת את ה״אני האחר״ של הדמות הראשית, את הלא מודע שלה, מפרשת כך את התנהגותה ודבריה, מערימה עליה קשיים ובכך מגלה את הסיבות לקשייה, או עוזרת לה. התחושה מהאמצעי הזה היתה גם היא כפולת פנים: לעתים עניין נוכח הכישרון והדמיון הרב בעיצוב הרובד הפנימי של הדמות והרחבת החלל שבו היא פועלת - והשחקנית רוני יעקובוביץ׳ גילמה נהדר את הצל החלומי הזה; ולעתים פשוט עייפות והטרדה - מעודף המידע והאנרגיה (כמעט לא היתה הפוגה בפעלתנות של אותו ״אני אחר״), ומהשתלטות הפוקוס שפגמה בקשב והריכוז לדמות הראשית.
והדמות הראשית כאן היתה הסופרן מירב ברנע בביצוע נפלא, בעיקר של היצירה המשמעותית יותר בערב זה, הארוכה ודרמטית הרבה יותר: ״הקול האנושי״. כל כולה של אופרה קצרה זו היא מונולוג של אשה, לכאורה בשיחת טלפון בינה לבין אהובה שעזב אותה - ואם שיחה אמיתית זו, או דמיונית, והכף נוטה לכיוון הדמיונית, לא ברור עד הסוף. ברנע ביטאה את הדמות במשחק מקצועי כשחקנית מלידה ולאו דווקא זמרת, ושרה בטעם רב, בקול יפה שלא נפגם והתערער עם התערערות המצב הנפשי של הדמות עד להתמוטטותה.
מה שפגם קצת בערב הזה היתה התחושה ש״הקול האנושי״ פשוט התיישנה. באמצע המאה ה-20 אפשר להניח שאופרה שכולה שיחת טלפון על הבמה הסעירה את הדמיון בחדשנותה, והיום הטלפון הלוא הפך כבר לקלישאה. אבל מעבר לעוקץ הטכנולוגי שניטל מהיצירה, העולם כבר הבריא - או בדרך להבראה - מגילום סטריאוטיפ האשה ההיסטרית, שמשמעות חייה היא הגבר שלה, שאחרי הפרידה ממנו היא מתרסקת, מתבודדת ליד הטלפון בציפייה לצלצול, בולעת כדורי שינה בכמויות, ומנסה - וכנראה מצליחה, לפי האופרה - להתאבד בגללו כי בלעדיו חייה אינן חיים.
אין יותר אמפתיה לדמויות נשיות כאלה, קלישאה מגדרית שאותה תמיד גברים הם שממציאים - קוקטו ופולנק במקרה זה - כדמויות מפוברקות לגמרי, סמלים פרוידיאניים במסורת הגיבורות המתות באופרות של המאה ה-19. לאורך האופרה עלתה המחשבה אם ניתן בלי מאמץ גדול לשנות את הצרפתית מלשון נקבה ללשון זכר בטקסט, ולהוריד את המוזיקה קצת למנעד הטנור - וטוב יותר, עוד קצת לבריטון - וכך להפוך את גיבורת ״הקול האנושי״ לגיבור גבר. אולי כך אפשר לעדכן קצת את היצירה המוזיאונית הזאת.
אתר הבמה
צבי גורן
7.6.15
פרידה וכאב גדול
מלכתחילה אין כמעט מה שיכול לחבר בין "נוקסוויל: קיץ 1915", יצירתו של המלחין האמריקאי סמואל ברבר (1981-1910) ל"קול האנושי" של המלחין הצרפתי פרנסיס פולנק (1963-1899), למעט אולי העובדה ששתיהן מתבססות על טקסטים המתארים פרידה שיש בה געגוע ובה בעת כאב גדול.
ברבר כתב ב-1947 את "נוקסוויל: קיץ 1915" לפי הזמנתה של אלינור סטבר - אחת מזמרות הסופרן הגדולות של אותה עת, עם טקסט הלקוח מהספר "מוות במשפחה" שזיכה בפרס פוליצר את מחברו הסופר ג'יימס אג'י. הנובלה מתארת את מה שאג'י תיאר כשנה האחרונה של המשפחה השלמה שלו, שנקטעה עם מות אביו בתאונת דרכים.
הספר כתוב כתאור פיוטי של החיים מנקודת מבטו של ילד, שלעתים נשמע כפילוסוף מבוגר המאיר בתבונה את המצב האנושי של חיים נוחים ושקטים עם "אחד שהוא אמן וחי בבית. ואחת שהיא מוזיקאית וחיה בבית" וקולותיהם "רכים ונטולי משמעות, כקולות ציפורים בשנתן". אלה הם ההורים. "הם היו טובים אלי".
הוא מונה בני משפחה אחרים, חוויות ואירועים קטנים באותו קיץ ומעיר בין השאר: "מי יוכל לספר אי פעם את צער החיים על האדמה הזאת, את השכיבה על שמיכה בדשא בערב קיץ, בין רחשי הלילה" לפני שיילקח לישון במיטתו. ורק עוד זאת, בסיומו של הספר, הוא יודע כי לעולם לא ילמד משהו אחד בבית הזה, שבו איש לא יוכל להגיד לו "מי אני".
כאשר סמואל ברבר כתב את היצירה הקצרה שלו הוא חווה את הידרדרות מחלתו של אביו, עובדה שחיברה אותו אל אג'י. הוא בחר משפטים ספורים מתוך הטקסט שלו וכמוהו, עם מוזיקה הכתובה בסגנון חופשי, הצליח למצות את הכאב התמים של ההתבוננות במה שהיה.
בנתיב ניתוקים טלפוניים
היצירה השנייה והמרכזית ששמה מאגד את הערב האופראי הקאמרי, "הקול האנושי", פופולרית יותר והיא נוסח מוזיקלי שכתב פולנק ב-1957 למונודרמה מאת ז'אן קוקטו, שנכתבה ב-1930 עבור אדית פיאף - מונולוג של אישה, "בגיל העמידה", שמאהבה מזה חמש שנים עזב אותה למען אישה אחרת.
המונודרמה היא למעשה סדרת שיחות טלפון מקוטעות עם אותו גבר, שאיננו יודעים עליו דבר - למעט אולי רמז לפלילים. שיחת הטלפון מעלה "זכרונות אהבה" כואבים. כמו בנוסח המקורי של קוקטו, המשתמש בקיטועי קו הטלפון כאמצעי להחמיר את מצבה הנפשי של האישה, מהתעלות מדומה וסדרת רמאויות קטנות שהיא בסדר גמור, ועד לסיום הטרגי.
פולנק השתלט על המונודרמה ביצירתו המוזיקלית שיש בה מאפיינים רבים של כתיבתו המוקדמת שהתפתחה מתוך ההשפעה העמוקה של "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי שאותה שמע כשהיה בן 15 וכדבריו "אני רועד מהתרגשות כשאני חושב על הנס, שהמוזיקה הזו חוללה: עולם הרמוני נפתח לפתע לפני, והמוזיקה שלי לא שכחה מעולם את הנשיקה הראשונה, האוהבת, הזאת."
באמצעות סגנונות מגוונים פולנק מוליך את האישה דרך נתיב הניתוקים אל מודעות האובדן של האהבה שנתנה טעם לחייה, והיא מתקדמת צעד צעד אל שיאו הנפשי הדרמטי של מצבה. במידה רבה ניתן לתאר את השילוב שנוצר בין קוקטו לבין פולנק כתו האיכות שמשך אל האופרה הקצרה את מיטב הזמרות שראו בתפקיד אתגר והזדמנות להפגין את יכולותיהן הקוליות המגוונות.
חיבור מקורי בביצוע מופתי
שתי היצירות האלה של ברבר ופולנק חוברו להן יחדיו בהפקה של קבוצת "אופרה קאמרה" בניהולם של הבמאי דני ארליך והמוזיקאי יובל צורן. ארליך מספר בתכניה כי ניסה "ליצור עולם המקשר בין היצירות - איך זיכרון ילדות רחוק מתקשר לייסוריה של אישה נעזבת." בהפקה שעלתה במרכז המוזיקלי היפואי "התיבה" הוא עושה זאת מצוין באמצעות שני מרכיבים: האחד הוא דמות הילד, זה שב"קול האנושי" אינו קיים והוא מיוצג בבובת בד תכריכי לבן.
המרכיב האחר הוא הזיכרון, הנעים והנוסטלגי, הפילוסופי והכואב של אותו ילד ביצירתו של ברבר, והמסעיר את הלב והקיום עד היפקעותו ביצירתו של פולנק. את אלה מגלמת, ללא טקסט, השחקנית רוני יעקובוביץ', כמכפילה את דמות הילד והאישה, ששרה ומשחקת אותם זמרת הסופרן מירב ברנע.
ההפקה נהנית מעיצוב חזותי מעניין של מאיה מידר מורן, שבאמצעות הקיר האחורי שעליו תלויות תמונות ערטילאיות, שולחן שעליו היא בונה בגזרי קרטון עיירה דרומית לבנה, שאחר כך הופכת להיות בימת ההיטרפות של האישה על מפה אדומה וטלפון הנכרך על חייה.
בחלק הראשון שתי המבצעות לבושות בבגד גוף בגוון רומז לתכריכים, ובבימויו של ארליך הן מכפילות את עצמן בתנועה ובשעשועי-ילדות. היצירות מוגשות ברצף וכך השתיים עוטות מול הקהל את הבגדים המכסים על ה"עירום" המדומה שלהן. האישה בחצאית ושמלה צבעוניים, וגם עם פאה אדומה, והכפילה בשמלה לבנה של כלה מדומה.
מירב ברנע מרתקת בביצוע שני התפקידים שארליך חיבר ביניהם כמהלך טבעי. קולה רב גוונים ומשתנה בין עוצמות מתחלפות, לעתים במהלך תיבה מוזיקלית אחת, והיא מעצבת את שתי הדמויות במשחק מדויק הצועד בד בבד עם המוזיקה, בליווי הצמוד של רוני יעקובוביץ' המצוינת, ובעיקר של יובל צורן המפיק את שפעת הצלילים של ברבר ופולנק בנוסח לפסנתר.
בסיכומו של דבר הערב האופראי הזה נתן הזדמנות נדירה לשוחרי המוזיקה להיפגש עם שתי יצירות מוזיקליות מהמאה הקודמת בחיבור מקורי ובביצוע מופתי.
הקול האנושי
שתי מונודרמות - קול אחד
נוקסוויל: קיץ 1915 מאת סמואל ברבר (1981-1910)
היצירה, שנכתבה בשנת 1947 מבוססת על ספרו של ג'יימס אייג'י, "מוות במשפחה", אשר זיכה את כותבו בפרס פוליצר. היצירה מבוססת על זכרונות הילדות של אייג'י מקיץ 1915, אז שהה עם משפחתו בנוקסוויל - טנסי, בטרם נהרג אביו בתאונת דרכים. סמואל ברבר הלחין את היצירה בתקופה בה אביו חלה וגסס.
הטקסט הוא תיאור פיוטי של חיים כפי שהם נראים מנקודת המבט של ילד קטן- שאינו יודע עדיין שהכל עתיד להשתנות.
הקול האנושי מאת פרנסיס פולנק (1963-1899)
היצירה של פולנק, שעלתה בבכורה ב 1959, מבוססת על יצירתו של ז'אן קוקטו, "הקול האנושי" אשר נכתבה בשנת 1930 לאדית פיאף. זהו מונולוג של אישה, "בגיל העמידה", שמאהבה עזב אותה למען אישה אחרת. היא מדברת איתו בטלפון והקו ניתק שוב ושוב. היא חוזרת כל פעם אל השיחה איתו, אך מצבה הנפשי הולך ומתדרדר. ככל שהשיחה נמשכת ונקטעת, היא הולכת ומתפרקת.
דני ארליך על הפקה זו
ניסיתי ליצור עולם, המקשר בין שתי היצירות – איך זיכרון ילדות רחוק (נוקסוויל, קיץ 1915) מתקשר לייסוריה של אישה נעזבת (הקול האנושי). מוטיב ששב וחזר בעיני רוחי, למרות שלא מופיע בטקסט, הוא דמות הילד הנעדר, המת.
מתוך אותו זיכרון רחוק נולדת מציאות עכשווית כואבת. השחקנית המלווה את הזמרת הינה הזיכרון, הקול הפנימי, המצפון והגעגוע. על במה לבנה הנראית כפני ירח חיוור פזורים שבבי העבר, המאיימים להציף את הגיבורה המתמודדת עם הווה כואב ונאחזת במכשיר הטלפון, המשמש לה קשר אחרון לאהוביה ההולכים ונעלמים.
"אופרה קאמרה"
אופרה קאמרה הוקמה מתוך צורך ורצון לעסוק באמנות האופרה בגישה חדשה ועכשווית. הקבוצה עוסקת בביצוע מלא וגם חקרני ונסייני של יצירות אופרה, בדגש על יצירה מודרנית ישראלית ובינלאומית. בצד אופרות מקוריות שהחומרים המוזיקליים בהן נעים בין אוונגארד אמנותי לבין תיאטרון מוזיקלי פופולארי, מעלה אופרה קאמרה קלאסיקות אופראיות המוגשות באופן שונה גם בגישה התיאטרונית וגם באופי המוזיקלי הכלי.
אופרה קאמרה הוקמה בשנת 2008, על ידי דני ארליך ודינה זהר. הקבוצה מרבה לבצע יצירות מקוריות ישראליות, ועד כה הציגה בביצוע בימתי מלא את האופרות "הזמרת הקרחת" מאת ישראל שרון, "מי/Me" מאת קיקי קרן הוס, "הרמאי" מאת מנחם אבידום, "בראשית בצלילים" ו "פונדק הרוחות" מאת משה זורמן "חווה שם זמני" מאת יוסף ברדנשווילי, "גרים" מאת דני ארליך ואנה סגל, "היובל" מאת אבל ארליך ו"המשתה" מאת רון וידברג. כמו כן הציגה אופרה קאמרה את "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל. המנהל האמנותי והבמאי של הקבוצה הוא דני ארליך. המנהל המוזיקלי הוא יובל צורן. ניהול והפקה- מרב ברק.
אופרה קאמרה נתמכת ברציפות מאז הקמתה על ידי המחלקה למוזיקה במינהל התרבות. רוב פעילויותיה נעשות בשיתוף עם גופים נוספים הנושקים לתחום כמו תזמורות, פסטיבלים, מקהלות וכו'. לאחרונה זכתה "אופרה קאמרה" לתמיכה של מפעל הפיס, קרן יהושע רבינוביץ' ועיריית תל אביב.
שיתופי פעולה (רשימה חלקית): אנסמבל קפריזמה, מוזיקה נובה, אנסמבל בארוקדה, קונטמפו, העמותה ע"ש פליציה בלומנטל, חג המוזיקה, מקהלת מורן, אנסמבל המאה 21 ועוד.
דני ארליך - במאי
אמן רבגוני- במאי תיאטרון מוזיקלי ואופרות, כותב, שחקן, מוזיקאי, מעצב וצייר. בוגר המדרשה לאמנות ברמת השרון ומדי פעם מציג תערוכות מציוריו. עסק בעיצוב בובות, כתיבה ומשחק בתכניות הטלוויזיה "פלאי קלעים" ו "בחדר של דני”. שיחק בין השאר בתיאטרון ילדים ונוער ובהצגות רבות אותן כתב וביים. ביים אופרות עבור האופרה הישראלית והאופרה סטודיו, כמו כן עבור הביאנלה למוזיקה מודרנית, האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים והאקדמיה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה בתל אביב, בה אף לימד משחק לזמרי אופרה. כמו כן עבור התזמורת הקאמרית הישראלית, תזמורת הבמה הישראלית, בארוקדה ואנסמבל זמרי מורן, סדנת האופרה הבינ"ל ועוד.כתב וביים את ההצגה ׳נסיך תרנגול׳ לתיאטרון ׳נא לגעת׳ עם שחקנים חרשים וכבדי ראייה .דני הינו מייסדה, מנהלה האמנותי והבמאי של "אופרה קאמרה", במסגרת זו ביים יצירות רבות, אשר רובן הועלו בבכורה עולמית. מלמד בתיכון עירוני א' לאמנויות, בו אף ייסד מגמה חדשה בינתחומית לשילוב אמנויות. יושב בוועדות אמנותיות של מפעל הפיס ושל פסטיבל תיאטרון הבובות בחולון. זכה בפרסים ומלגות ביניהם: פרס המוזיקה להצגה "כל אדם" בפסטיבל עכו ופרס להצגה "קין הענק" בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה ומלגות מקרן תרבות אמריקה-ישראל .
יובל צורן - מנהל מוזיקלי ופסנתרן
בוגר האקדמיה למוזיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים בפסנתר אצל פרופ' בנימין אורן ובניצוח אצל פרופ' מנדי רודן ז”ל. ב2002 נכנס כמנצח הראשון לתכנית לאמנים צעירים של בית האופרה המלכותי, קובנט גארדן בלונדון, שם ניצח על מספר בכורות ליצירות חדשות והיה מעורב בהפקות רבות כעוזר מנצח, פסנתרן ומאמן זמרים, במיוחד בשיתוף פעולה עם מנהלה המוזיקלי של האופרה אנטוניו פפנו. מאז עבד בכמה מבתי האופרה המובילים באירופה כמו הליסיאו בברצלונה, האופרה הלאומית הדנית, פסטיבל גליינדבורן ואקס אן פרובנס ושיתף פעולה עם מנצחים מהשורה הראשונה כדניאל הרדינג, איוון פישר, קיריל פטרנקו, קונסטנטינוס קארידיס ורבים אחרים.
בין השנים 2008 ל2012 כיהן כמנצח הבית של בית האופרה בפרנקפורט שם ניצח על הפקות מרובות, ביניהן "איל טריטיקו", "בטבעת החנק", "לוצ'יה די למרמור", "סיפורי הופמן", "נישואי פיגרו", "חסדו של טיטוס", "חליל הקסם", "סיפורי הופמן", "כך עושות כולן" ועוד. ניצח באופרה הישראלית על "דון קרלו" ו"מפיסטופלה", באופרה המלכותית קובנט גארדן בלונדון על הבכורה העולמית ל״ציפור לילה״ של דומיניק לה ז׳נדר, בביאנלה למוזיקה חדשה במינכן על הבכורה העולמית של ״פיירו, סופו של לילה״ מאת ינס יונלייט, בפסטיבל הרוהר טריינאלה ועל תזמורות ואנסמבלים מובילים כמו תזמורת פילהרמוניה בלונדון, התזמורת של עידן התבונה,התזמורת הסימפונית של בוכום, אנסמבל מודרן, אנסמבל מיתר ואנסמבל המאה ה21, על התזמורת הסימפונית ירושלים, התזמורת הקאמרית הישראלית ותזמורת נתניה, הקאמרית הקיבוצית. כמו כן הופיע כפסנתרן סולן ברסיטלים בתל אביב, בלונדון ובפרנקפורט.
לאחרונה זכה להצלחה רבה כשניצח על הפקה של האופרה אוון ווינגרייב של בריטן בבית האופרה של פרנקפורט. שיתופי פעולה בולטים בשנים האחרונות כוללים הופעת בכורה בדרום אמריקה עם התזמורת הסימפונית הברזילאית בריו דה ז'ניירו שם ניצח על האופרה "טורקי באיטליה" מאת רוסיני, האופרה "היובל" מאת אבל ארליך בחג המוזיקה הישראלית עם קבוצת אופרה קאמרה שבה הוא מכהן כמנהל מוזיקלי, האופרה "לוהנגרין" של סאלוואטורה שארינו בבית האופרה של אולדנבורג עם הסולנית סאלומה קאמר וסיור קונצרטים בארה״ב וקנדה עם אנסמבל מיתר.
מירב ברנע - סופרן
סיימה בהצטיינות את לימודי הזמרה לתואר ראשון באקדמיה למוזיקה בתל אביב תחת הדרכתה של פרופ' תמר רחום, וכן בהצטיינות את לימודי המאסטר בזמרה באוניברסיטה הגבוהה לאמנויות בברלין, תחת הדרכתם של פרופ' אינגריד פיגור והמלחין והפסנתרן פרופ' אריברט ריימן. ברנע זכתה במספר תחרויות זמרה בינלאומיות כגון התחרות ע"ש פאולה לינדברג סלומון למוזיקה מודרנית בברלין, שבעקבותיה הוזמנה לשיר את "שירי שמים וארץ" של מסיאן בפילהרמונית של ברלין, והתחרות לביצוע יצירות של מלחינים שנספו בשואה שנערכה בירושלים. כמו כן, זוכת קרן פול הינדרמית ברלין לזמרה, פעמיים זוכת פרס מיוחד לזמרה מטעם קרן ריכארד ואגנר גרמניה, ובמשך מספר שנים במלגות מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל והמכון הישראלי לאמנות השירה. בשנת 2000 החלה את הקריירה המקצועית שלה על בימת האופרה הישראלית בתפקידים ראשיים כגון רוזלינדה ב-"העטלף" והאנה גלאוורי ב-"האלמנה העליזה" וכן בבכורות עולמיות שרה את אומגה ב-"אלפא ואומגה", מקס ב-"מקס ומוריץ" של גיל שוחט, ואת דבי ב-"הבן יקיר לי" של חיים פרמונט, במסגרת פסטיבל ישראל.
הקריירה הבינלאומית שלה החלה ב-2006 בבית האופרה של אולם בגרמניה. מאז מופיעה ברנע בתפקידים דרמטיים ראשיים על בימות אירופה. "נוכחות בימתית מרשימה ולא קונבנציונלית" נכתב במגזין "אופרה" בצרפת על הופעתה כליידי מקבת באופרה ״מקבת״ של ורדי. בביקורות נלהבות זכתה גם על הופעתה כסלומה בפסטיבל לאמנים צעירים בביירויט בגרמניה. "התפקיד כאילו נכתב מעורה של הזמרת" כתבה העיתונות. בין תפקידיה המובילים, ליידי מקבת ב"מקבת", אליזבת ב-"טנהוייזר" של ואגנר, טוסקה ב-"טוסקה" של פוצ'יני ומארי ב-"ווצק". בין הופעותיה האחרונות היו קונצרטים עם הפילהרמונית של טוקיו בניצוחו של דן אטינגר, פתיחת העונה באופרה הישראלית החדשה בתפקיד מארי באופרה ווצק של אלבן ברג בניצוחו של דיויד שטרן, שבעה שירים מוקדמים של אלבן ברג בצ'ייקובסקי-הול עם הפילהרמונית של מוסקבה, וקונצרטי גאלה ורדי וואגנר במזרח גרמניה עם הפילהרמונית של פוגטלנד.
במשך מספר שנים עבדה כמאמנת קול ראשית של מקהלת "מורן" ו-"אנסמבל זמרי מורן".
כחלק בלתי נפרד מעיצוב ההבעה האמנותית הייחודית שלה משתתפת ברנע באופן קבוע באימוני אייקידו, אמנות לחימה יפנית, בשיעורי בלט ובסדנאות מחול קונטקט אימפרוביזיישן ורושמת שירה.
רוני יעקובוביץ' - שחקנית
רוני יעקובוביץ היא בוגרת ה American Academy of Dramatic Arts ו Stella Adler Conservatory of Acting בניו יורק. בניו יורק הופיעה בין השאר כסימון בMarat/Sade , אינז ב No Exit ואן דקסטר ב The Queens מאת נורמן שורט בהפקת בכורה. בישראל השתתפה בין השאר ב"הנרי החמישי" של "שייקספירושלים" בתיאטרון המעבדה, במופע השייקספירי Battle Between the Sexes בפסטיבל ישראל, ב"קברט מקבת" במרכז פליציה בלומנטל בבימויו של דני ארליך ובמחזמר המקורי Ah Jerusalem! בבימויו של Bernie Kukoff. עם "אופרה קאמרה" השתתפה בין השאר ב "מי/"Me של קיקי קרן-הוס, "חווה – שם זמני" של יוסף ברדנשווילי, ו"היובל" של אבל ארליך.
מאיה מידר מורן – מעצבת תלבושות
בוגרת האקדמיה לאומנויות היפות בפירנצה בתחום אומניות הבמה, עיצבה תפאורה ותלבושות לקבוצות תיאטרון רבות באיטליה, השתתפה בתערוכות קבוצתיות בגרמניה, בלגיה, ספרד וטייוואן. בין ההפקות הרבות שעיצבה: "קוסמוס" - מופע מחול, האופרטה "בא טא קלאן" במרכז לאופרה פרינג', "מופע הקולנוע של רוקי" ו"המשחק מתחיל" בבית ספר למשחק ע''ש יורם לוינשטיין וכן הצגות ילדים רבות. עבור אופרה קאמרה עיצבה תלבושות להפקות "המשתה", "גרים" ,"חווה- שם זמני" ו"קברט מקבת".
מרב ברק – מפיקה
מרצה, כותבת ומפיקה בתחום האופרה. בעלת תוארM.A. בפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב. כותבת מאמרים בתחום האופרה, מרצה בקתדראות רבות ברחבי הארץ ומדריכה טיולי אופרה ומוזיקה באירופה. עבדה באופרה הישראלית בתפקידים שונים, בהם מנהלת הצגה ראשית ומנהלת מחלקת החינוך והסטודיו לאמנים צעירים. מנחה בתכנית החינוכית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית (מפתח). שותפה בניהול קבוצת "אופרה קאמרה". במסגרת זו הפיקה את העבודות "גרים", "היובל" ו"המשתה".
תודות:
אביגיל ארנהיים, ויקטוריה סקלמה ועדית ביגל – העמותה ע"ש פליציה בלומנטל
דניאל, דפנה, טל, דגנית ועמר – אולם "התיבה"
הילה קומם – יחסי ציבור
לירן לוי – צילום סטילס
גלעד כחלילי – צילום וידאו והקלטה