ריגולטו - פסטיבל ברגנץ

תמונת אווירה

ריגולטו מאת ג'וזפה ורדי

 

ינואר 2020

מפסטיבל ברגנץ - אוסטריה

 

מנצח: אנריקה מזולה

Enrique Mazzola

במאי: פיליפ שטולצל

Philipp Stölzl

 

סולנים:

ריגולטו: ולדימיר סטויאנוב

ג'ילדה: מליסה פטי

הדוכס ממנטובה: סטפן קוסטלו

 

האופרה "ריגולטו", מפסגות יצירתו של המלחין האיטלקי, ג'וזפה ורדי, מוצגת בהפקת ענק על אגם ברגנץ (אוסטריה).  על תפאורה מורכבת, עתירת מנופים אך גם מלאת הבעה באופן פלאי, נעים הזמרים הסולנים בוירטואוזיות. לא פעם הם נדרשים  לבצע את השירה בגבהים פיזיים של עשרות מטרים, תלויים בין שמים למים. ניצבים, לוליינים, אקרובטים וליצנים חגים סביבם, חלקם נופלים, צוללים, טובלים ומעופפים. חוויית הצפייה באופרה בביצוע על אגם ברגנץ היא מיוחדת ואין לתארה במילים. צריך לראות (ולשמוע) כדי להבין.

 

 

 

צפו בטריילר:

 

 

 

הליצן הכי עצוב

האופרה "ריגולטו" מבוססת על מחזה מאת ויקטור הוגו – המלך משתעשע (Le roi s'amuse). המלך משתעשע על חשבונם של אחרים ואחרות. וריגולטו (שמו נגזר מהמילה ריגולו – משעשע), ליצן החצר של המלך, נאלץ לשעשע אותו. באופרה "ריגולטו" המלך מוחלף בדוכס ממנטובה וריגולטו, ליצן החצר שלו, מתעב אותו ואת אנשי החצר האחרים. הליצן צריך לצחוק, רוטן ריגולטו, לליצן אסור להזיל דמעה. אבל ריגולטו הוא הליצן הכי עצוב. לאסונו של ריגולטו, הרצון העז שלו להגן על בתו ג'ילדה מעולם השחיתות של השלטון, אותו מייצג הדוכס, מביא לכך שהיא תהיה הקורבן הקיצוני והטרגי ביותר של שעשועי הדוכס, או למעשה הקורבן של ריגולטו עצמו.

המחזה המקורי של ויקטור הוגו מותח ביקורת על המלך הצרפתי פרנסואה הראשון שהיה הולל חסר מצפון וניצל את מעמדו הן כלפי נשים והן בקרב אנשי החצר שלו שבעל כורכם סרו למרותו. הוגו סבל קשות מיד הצנזורה בצרפת וגם ורדי, שהלחין את הנושא לאופרה עבור תיאטרון לה פניצ'ה בונציה בשנת 1850, בזמן הכיבוש האוסטרי, נאלץ לערוך שינויים, בעיקר הקשורים לזמן ומקום העלילה. כך, נקבע בסופו של דבר, שהעלילה מתרחשת במנטובה במאה ה-16 וההולל הוא הדוכס של העיר.

 

"אני לא כותב את המוזיקה שלי, בין שהיא יפה ובין שהיא מכוערת סתם כך, אני תמיד נותן לה אופי מסוים" ג'וזפה ורדי

ב"ריגולטו" משנה ורדי סדרי עולם (מוזיקליים). באופרה, כולנו אוהבים לאהוב את הטנור ולתעב את הבריטון. אך ביצירה זו הטנור, ששר כל כך "יפה" הוא הנבל בסיפור. וה"מכוער" – הבריטון הגיבן, הדחוי והנלעג, הוא הטוב, המסור והדואג. זה לא מובן מאליו בתקופה שבה באופרה היה צריך לשיר יפה (סגנון האופרה בתקופה זו נקרא "בל קנטו" באיטלקית) וורדי, יחד עם כותב הליברית (טקסט) שלו, פרנצ'סקו מריה פיאבה מחוללים מהפכה של ממש. הטנור אמנם שר "יפה" וקליט מאד ותמיד נוצץ וחגיגי ומזמין, אך זוהי מעטפת למלכודת מסוכנת. במילים אחרות, מי ששר כאן הכי "יפה" הוא דווקא הרע בסיפור.

"La donna e mobile" האריה הידועה והארורה

האריה המפורסמת מתוך האופרה היא זו שפותחת את המערכה השלישית. מספרים שימים ספורים לקראת הצגת הבכורה בשנת 1851 בונציה, ורדי בישר לזמר הטנור שיש לו עוד אריה שהוא שר באופרה, אך את התווים לאריה הזו, יקבל הטנור רק ביום הבכורה. כיצד יתכן? התלונן הטנור, איך הוא ילמד אריה חדשה בזמן קצר כל כך!? אך ורדי הרגיע ונימק: האריה, כך אמר, קליטה וקלה מאד לתפיסה. ולכן, אם יבצעו על אריה זו חזרות, מהר מאד, כל משתתפי ההפקה יחלו מזמזמים אותה בסמטאות ונציה בדרכם הביתה מיום חזרות, וכך, תוך זמן קצר, היא תהיה מוכרת מדי לונציאנים וכשתגיע סוף סוף בכורת האופרה, יגידו עליו, על ורדי, שהוא "גנב" את הנעימה הזו שנשמעת לאחרונה בסמטאות ונציה והכניס אותה לאופרה שלו. ואכן, האריה הזו כל כך קליטה, ולכן נעשתה לקטע האופראי המצוטט ביותר בפרסומות ובקולנוע. אלא שהמוזיקה ה"מדלגת", הקליטה והיפה הזו של ורדי מכפה על הטקסט השוביניסטי ביותר ברפרטואר האופראי: הנשים, כך שר הדוכס, הן שקרניות ומניפולטיביות, הפכפכות וקלות דעת. אי אפשר איתן, אך גם אי אפשר בלעדיהן. הפער בין הטקסט לבין המוזיקה מבטא בדיוק את אישיותו של הדוכס. הוא נבל, שוביניסט, נהנתן ונצלן במעטה נוצץ של מעמד, כוח ותארים. וג'ילדה האומללה (בתו של ריגולטו) נופלת לאסונה ברשתו המיומנת של הדוכס.

 

כוריאוגרפיה של מנופים וזמרים מעופפים

ההפקות בפסטיבל ברגנץ ידועות כהפקות במה מרהיבות ומשוכללות, הכוללות טכנולוגיה מתקדמת ושימוש רחב בפעלולי במה. בהפקה זו שובר הפסטיבל את השיא של עצמו. שימוש במנופים, אקרובטיקה אווירית, לוליינות ותפאורות ענק הם רק חלק מהפלא המתרחש על הבמה. מה שבאמת כובש בהפקה הזו הוא שהתפאורה מלאה בהבעה אנושית. התפאורה היא רובוט אדיר בגודלו, בדמותו של ריגולטו, עשוי מנופים בגובה עשרות מטרים, ומה שמעורר התפעלות הוא שהמפלצת אדירת המימדים הזו, העשויה ברזל, עץ ומיני חומרים פולימריים, היא יצור כמעט אנושי. התפעול של התפאורה הוא מלאכת מחשבת, עשויה היטב ומתוזמנת באופן מדויק עם המוזיקה והמהלכים הדרמתיים בעלילה. לא יהיה מוגזם לומר שהתפאורה היא היא השחקן הראשי במופע הזה.

על תפאורה מורכבת זו נעים הזמרים הסולנים בוירטואוזיות. לא פעם הם נדרשים (במיוחד זמרת הסופרן בתפקיד של ג'ילדה) לבצע את השירה בגבהים פיזיים של עשרות מטרים, כשהם קשורים בכבלי בטחון לתפאורה, תלויים בין שמים למים. ניצבים, לוליינים, אקרובטים וליצנים חגים סביבם, חלקם נופלים, צוללים, טובלים ומעופפים. חוויית הצפייה באופרה בביצוע על האגם היא מיוחדת ואין לתארה במילים. צריך לראות (ולשמוע) כדי להבין.