שני הפוסקארים - לה סקאלה מילאנו

תמונת אווירה

שני הפוסקארים/ורדי

ליברית (טקסט): פרנצ'סקו מריה פיאבה על פי מחזה מאת לורד ביירון

בית האופרה "לה סקאלה" - מילאנו

בכיכובו של פלסידו דומינגו 

 

מנצח: מיקלה מריוטי

Michele Mariotti

במאי: אלביס הרמניס

Alvis Hermanis

 

סולנים:

Francesco Foscari Plácido Domingo

 Jacopo Foscari Francesco Meli

 Lucrezia Contarini Anna Pirozzi

 Jacopo Loredano Andrea Concetti

 

 

"שני הפוסקארים" היא אופרה היסטורית של המלחין האיטלקי הנודע, ג'וזפה ורדי. אופרה זו לא בוצעה מעולם בישראל, אל אף היותה יצירה דרמתית, סוערת, מעמיקה, ססגונית ומרשימה.

"רואים משם שומעים מכאן"

 

לראשונה בישראל!!! האופרה "שני הפוסקארים" מאת גדול מלחיני האופרה האיטלקית, ג'וזפה ורדי (לה טרוויאטה, אאידה, ריגולטו ועוד). ביצוע מופתי מבית האופרה "לה סקאלה" מילאנו בבימוי ובעיצוב קלאסי, המשחזר את התקופה בה מתרחשת העלילה: המאה ה-15 בוונציה. גלריית הזמרים הסולנים מרשימה במיוחד, בהובלתו של פלסידו דומינגו (בריטון) בתפקיד פרנצ'סקו פוסקארי, ולצידו זמרים מובילים נוספים: אנה פירוצי (סופרן) ופרנצ'סקו מלי (טנור).

 

צפו בטריילר:

 

 

למועדי ההקרנה של שני הפוסקארים ולרכישת כרטיסים - יש להקליק כאן

 

 

עוד מידע על היצירה:

 

 

"שני הפוסקארים" היא אופרה מוקדמת ביצירתו של ורדי. היא הולחנה רק שנתיים אחרי "נבוקו" והוצגה לראשונה ברומא בשנת 1844. העלילה מתרחשת בוונציה במאה ה-15 ומתארת טרגדיה אישית על רקע אירועים פוליטיים. נושא החוזר כחוט השני ביצירתו של ורדי. העלילה מבוססת על מחזה מאת לורד ביירון, מגדולי המשוררים הרומנטיים, אשר מבסס מחזה זה על אירועים שהתרחשו בוונציה במאה ה-15. לדוג'ה (שליט ונציה) פרנצ'סקו פוסקארי, היו ארבעה בנים. שלושה מהם מתו והרביעי, יאקופו פוסקארי, נשא לאישה את לוקרציה. יאקופו הואשם בקבלת מתנות מנסיכים זרים, דבר שהיה מנוגד לחוק, ו"מועצת העשרה" דנה אותו לגלות. דונאטו, ראש "מועצת העשרה", נרצח זמן קצר לאחר ההחלטה על ההגליה והחשד לרצח נפל מיד על יאקופו פוסקארי. פוסקארי הוחזר לוונציה, נחקר בעינויים ואף על פי שטען לחפותו, הוגלה שוב לכל ימי חייו. לאחר חמש שנים בגלות ניסה פוסקארי להפעיל קשרים ולחזור לוונציה על מנת לראות את אשתו וילדיו. אולם, "מועצת העשרה" גילתה את המכתב שכתב בניסיונו לחזור לעיר והוא נאסר והועמד לדין. בנקודה זו נפתחת האופרה. במהלך העלילה מתברר שלא היו דברים מעולם, וכל ההאשמות כנגד פוסקארי הן האשמות שווא, שנובעות מתאוות השלטון של יריבו משכבר הימים, הטוען לשלטון, לורדאנו.

 

טרגדיה של שליט זקן ובודד

ב"שני הפוסקארים" יש את כל חומרי הגלם לאופרה ורדיאנית טיפוסית. סיפור היסטורי, שבבסיסו הסתבכות פוליטית, מאבק של יחיד מול חברה כוחנית, שבראשה עומדת דמות נקמנית ותאוות שלטון, יחסים בין דור הורים לדור המשך וכמובן סיפור אהבה שנמנע בשל הרקע הפוליטי, חברתי.

הליברטיסט (כותב הטקסטים באופרה) פרנצ'סקו מריה פיאבה משתף פעולה עם ורדי זו הפעם השנייה (הראשונה היתה באופרה "ארנני"), זמן קצר אחרי ההצלחה של השניים ב"שני הפוסקארים" הם ישתפו פעולה גם ב"מקבת" (שהוקרנה זה מכבר במסגרת הסדרה "רואים משם שומעים מכאן" בביצוע בית האופרה הממלכתי ברלין ובכיכובו של פלסידו דומינגו). יש הקבלה בין שתי היצירות המוקדמות האלה של ורדי: שתיהן מבוססות על מחזה של מחזאי בריטי נודע, לורד ביירון ושקספיר, ובשתיהן אלמנטים של גלות, נקמה ותאוות שלטון. בהמשך ישתפו השניים פעולה בעוד יצירות אופרה, שתיים מהן מהמפורסמות ביותר ביצירתו של ורדי: "ריגולטו" ו"לה טרוויאטה".

ביירון עצמו ציין כי המחזה "שני הפוסקארים" לא נכתב לשם העלאה על הבמה. זהו מחזה פיוטי, שנועד לקריאה. ורדי פירש אותו ברוח זו, ולכן "שני הפוסקארים" איננה אופרה דרמתית עתירת אירועים, אלא התעמקות לירית בטרגדיה של שליט זקן (בהפקה זו בגילומו של פלסידו דומינגו). מעל לכל "שני הפוסקארים" היא טרגדיה של זיקנה ובדידות.

למרות זאת, האופרה עשירה במעמדים פומביים, בקטעי מקהלה אדירי מימדים, באריות דרמתיות, נוגעות ללב ומרשימות מבחינה קולית. ביצוע זה, של בית האופרה המפורסם ביותר בעולם "לה סקאלה" מילאנו הוא ביצוע בבימוי קלאסי. התלבושות הן שחזור היסטורי ומדוייק של תקופת העלילה המקורית – וונציה של המאה ה-15 ותצלומי התקריב המרשימים מאפשרים יצירת תחושה של אינטימיות רגשית, אל אף גודל הבמה וריבוי המשתתפים.

 

 

אימפריה שוקעת - אקטואליה בת 400 שנה

האירועים אשר התרחשו בוונציה במאה ה-15, ושעליהם מבוססת העלילה, חוזרים להיות אקטואליים במאה ה-19. כמו שקספיר, כך גם ביירון, נמשך אל היופי הפיוטי והרומנטי של הרנסנס האיטלקי המוקדם. בתקופתו של ורדי, במחצית הראשונה של המאה ה-19, וונציה תפסה מקום חשוב בתודעת האיטלקים. מצד אחד, כל איטלקי, וגם כל זר, הוקסם מיופיה הייחודי של עיר זו (וכך הרי גם היום), מצד שני, לאחר כיבושי נפוליאון והתעוררות תנועת השחרור והאיחוד של איטליה, נתפסה וונציה כמעצמה שוקעת, שבעבר שלטו בה האוליגרכיה העריצה של "מועצת העשרה" ורשת ריגול אפלה. ונציה תוארה ברוח זו של קדרות, דיכוי ומסתורין בכמה יצירות אופרה רומנטיות מהמאה ה-19. פוסקארי הבן מוצג באופרה זו כפטריוט ולוחם חופש, המוכן לסכן את חייו ובלבד שיוכל לשוב אל עירו האהובה. "שני הפוסקארים" מבטאת אם כן את השליט הזקן השוקע (פוסקארי האב) מצד אחד ואת גבורתו של לוחם החופש (פוסקארי הבן), מצד שני.