הצלחה שהתחילה בטעות

תמונת אווירה

 

הצלחה שהתחילה בטעות

על דרכו של המלחין ג'וזפה ורדי אל צמרת האופרה האיטלקית

 

 

ה-9 במרס 1842. תיאטרון האופרה לה סקאלה במילאנו. מלחין צעיר וכמעט אלמוני מציג לראשונה את האופרה שלו, "נבוקו". האופרה זוכה להצלחה מיידית בקרב הלומברדים שמיד החלו צועקים "VIVA VERDI" ברחובות מילאנו. האיטלקים, שארצם באותם ימים מפולגת, וחלקים גדולים ממנה נשלטים על ידי האוסטרים וכוחות נוספים, משתמשים בשמו של המלחין הצעיר מתוך מחשבה כי שמו הוא המצאה, שזהו שם שבחר לעצמו, כדי לבטא את הזדהותו עם העם האיטלקי המבקש להמליך עליו מלך אחד:   Vittorio Emanuele  שמו של המלחין אם כן, הן ראשי התיבות של הקריאה: "Vittorio Emanuele Re D'Italia" ובעברית: "ויטוריו אמנואלה, מלך איטליה". ורדי, לא התרעם ולא התנגד לטעות במקור של שמו. כאדם מעורב מבחינה פוליטית וכמי שבכל מהלך הקריירה שלו לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות ואף ביטא אותן היטב ביצירות שלו, ההתאמה המקרית בין שמו לקריאה להמלכתו של ויטוריו אמנואלה, היתה בונוס להצלחה לה זכה באותם ימים. או אולי טעות זו היא שהביאה להצלחה הגדולה.

 

הדרך להצלחה, לא היתה פשוטה. ג'וזפה למשפחת ורדי נולד ב 10 באוקטובר 1813 בכפר הקטן רונקולה שליד בוסטו בצפונה של איטליה. כאשר ניסה להתקבל לקונסרבטוריון במילאנו, נדחה בטענות שונות (למרבה האירוניה, מוסד זה נקרא כיום על שמו). בעזרתו של אנטוניו בארצי, סוחר אמיד חובב מוסיקה, הצליח לממן לימודי מוזיקה ולהתקדם. לאותו בארצי היתה בת ששמה מרגריתה. ג'וזפה הצעיר ומרגריתה התאהבו, נישאו ונולדו להם שני ילדים. אולם האושר היה קצר: מרגריתה ושני ילדיהם נפטרו בזה אחר זה ותוך שנים ספורות נותר ורדי הצעיר אלמן ואב שכול, בודד ומיוסר. בתקופה זו הלחין שתי אופרות אשר נכשלו והעתיד נראה קודר ומייאש.

 

התפנית בחייו הגיעה עם ההצלחה של "נבוקו". בן לילה הפך ורדי למלחין נערץ ומפורסם שהמונים נוהרים לשמוע את האופרה שלו, המספרת אמנם על העם העברי הגולה בבבל, אך עוסקת בדרך עקיפה בעם האיטלקי הגולה על אדמתו שלו, מתגעגע לארצו האיטלקית ומשווע להחזרת השלטון האיטלקי על אדמתו.

 

מקהלת העבדים העבריים הכוללת את המילים: "הו מולדתי, כה יפה ואבודה" הפכה להמנון הבלתי רשמי של הריסורג'ימנטו, התנועה להתחדשות איטליה שקראה לאיחודם של בני איטליה לאומה אחת. ורדי הפך למלחין המהפכה הנערץ.

 

ומכאן, הכול היסטוריה. ורדי המשיך להלחין ולייצר שלאגרים אופראיים בזה אחר זה: מקבת, ריגולטו, הטרובדור, לה טרוויאטה, נשף המסיכות, דון קרלו, אאידה, סימון בוקנגרה, אותלו ופלסטף. אלה מקצת יצירותיו של ורדי, אשר עשו אותו לגדול מלחיני האופרה האיטלקית, ולאדם אמיד מאד.

 

בימים אלה חוגג עולם האופרה בכלל, ועולם האופרה האיטלקי במיוחד, 200 שנים להולדתו של המלחין, אשר שינה את פניה של האופרה לעד, והביא את המדיום הזה לכמה שיאים בלתי מנוצחים, בהיותו מלחין פופולארי ואיכותי בו בזמן.

 

ורדי "חילץ" את המדיום האופראי מריקנותו הדרמתית – ספרותית של זרם הבל קנטו האיטלקי, שהיה פופולארי בתחילת המאה ה-19. הוא היה ידוע כמי שהתעקש על דרמה כתובה היטב, ולא התפשר על "בל קנטו" (יופי השירה) בלבד. היכולת שלו להתאים את המוזיקה לדמויות ולמהלכים הדרמתיים, מבלי לוותר על איכות הדרמה, הובילו את המדיום האופראי כולו לעידן חדש ומרתק.

 

בולטת במיוחד האופרה "ריגולטו" בה ורדי משנה "סדרי עולם", כאשר הוא מעניק את תפקיד הטנור לדמות של הנָבָל בסיפור. ורדי מבקש כאן מהקהל שלו, בדרך מתוחכמת וערמומית, לא ללכת שבי אחרי השירה היפה, אלא להאזין למילים ולבחון היטב את הדמות מתוך ביקורתיות חברתית – פוליטית. במילים אחרות מבקש ורדי לתת משמעות לתוכן ולא להסתפק רק בצורה היפה. בהקשר זה מומלץ להאזין (בפעם המי יודע כמה) לארייה "La Donna E'Mobille" אך הפעם, להתייחס גם למילים, ולזכור שורדי ביטא ביקורת חריפה ואף בוז עמוק כלפי הדמות של הדוכס ממנטובה (השליט הכל-יכול), אשר שר את הארייה הזו:

 

האישה היא הפכפכת

כמו נוצה ברוח.

משנה מילים ומחשבות.

פנים נאות וחמודות,

בבכי או בצחוק,

תמיד הן משקרות.

תמיד אומלל יהיה

מי שיבטח בה,

ומי שיגלה לפניה,

בלא להיזהר את ליבו!

ובכל זאת, לא יחוש עצמו לעולם

מאושר עד תום,

מי שעל זה החזה

לא יגמע אהבה!

 

(עברית: ישראל אובל)

 

ג'וזפה ורדי, גדול מלחיני האופרה באיטליה, סיים את חייו בגיל 88, אחרי שנישא בשנית לזמרת ג'וזפינה סטרפוני, איתה הזדקן בשלווה בבית הכפרי שלהם בסנטה אגתה. את סוף חייו הקדיש לבניית בית אבות למוזיקאים מזדקנים, שנבנה במילאנו עבור אלה שלא הזדקנו ברווחה כלכלית כמוהו. במשך 80 שנה אחרי מותו שימשו כספי התמלוגים עבור ביצוע יצירותיו למימון החיים בבית האבות, הפעיל עד היום. בחצר הבית קבורים ורדי ורעייתו.

 

 

 

הדואט "parigi o cara" מתוך האופרה לה טרוויאטה. בביצוע רולנדו וילזון ואנה נטרבקו.

זלצבורג 2005.