הבובה אולימפיה - סיפורי הופמן

תמונת אווירה

 

 

גלגוליה של בובה – אולימפיה בספרות, באמנות ועל הבמה

מרב ברק 

 

האופרה סיפורי הופמן עוסקת בשלושה סיפורי אהבה לשלוש נשים: אנטוניה – האמנית שמתה משירת יתר, ג'ולייטה היצאנית, אשר גונבת את בבואתו-נפשו של אהובה ואולימפיה הבובה המכנית. קורטיזנות ונשים המתות באפיסת כוחות, לאחר שירת הברבור שלהן הופיעו במרכזן של כמה וכמה עלילות אופראיות במאה ה-19, והופעתן באופרה של אופנבך אינה חריגה. לעומתן, דמותה של אולימפיה באופרה היא מיוחדת ומפתיעה. אולימפיה – הבובה הממוכנת שמפורקת ומושחתת על ידי יוצריה תחזור ותהדהד בתחומי האמנות השונים. בהופעתה באופרה יש משום הקצנה וביקורתיות כלפי הדמות האופראית הנשית.

 

הבובה-אשה כקורבן לאלימות היא אובייקט החוזר ומופיע בכל תחומי האמנות, החל מן המאה ה-19 ועד לימינו. בובת המשחק, אותו חפץ נאיבי, תמים, המהווה מושא לנחמה והזדהות בשנות הילדות, הופך במדיה השונים לקורבן נשי של אלימות קשה, היוצרת אפקט מזעזע ומאיים על הנמען. קיים פער עצום בין יכולת האמפתיה כלפי הבובה המושלמת: בעלת תווי הפנים החלקים והבהירים, התסרוקת המסודרת הקשורה בסרט מבריק, בגדי החמודות והעיניים הבהירות בעלות הריסים הארוכים, לבין המחזה מעורר האימה שיכולה לעורר בובה זנוחה ומקולקלת, כששערה הפרוע מגלה קרחות על ראש הפלסטיק, עיניה העקורות חושפות חללים שחורים, היא ערומה מבגדיה ואף איבריה נתלשו או התעקמו. החרדה מהעיוות מוצגת בשיר הילדים של בלהה יפה– הבובה ימימה: "כולם אומרים לי שאני יפה, רק רגלי הן עקומות נורא". 

 

בובת המשחק התעשייתית נעשתה לפופולרית באירופה בתחילת המאה ה-19. שילוב חומרים חדשים כשעווה, פורצלן,עיסת נייר, עור ושיער חיות אפשרו מתן מראה "אנושי", עדין ומעורר אמפטיה. בשנת 1826 הוצגה הבובה הראשונה שעיניה יכולות להיעצם, בובה אחרת הוצגה באותה שנה כשהיא מהלכת בעצמה. שנה לאחר מכן הוצגה הבובה המדברת הראשונה, שאמרה "פאפא" ו"מאמא" בתגובה ללחיצה על גופה. בשנת 1855 בתערוכה העולמית בפריס, הוצגה לראשונה לציבור הרחב בובת תינוק, עד לשנה זו הבובות היו בדמות אישה בוגרת.  

 

כאשר כתב א.ת.א. הופמן את הסיפור "איש החול", בשנת 1817, בובות שרות ומהלכות היו בגדר פנטזיה, אולם בובות בדמות נשים, אשר ייצגו את המודל הנשי המושלם הלכו ונעשו פופולריות. כאשר הלחין אופנבך את האופרה בערך בשנת 1880, הבובות הממוכנות הוצגו לראווה בתערוכות בפריז והפליאו בתנועה ובדיבור.

האלימות כלפי הבובה אולימפיה מזעזעת את נתנאל בסיפור "איש החול" כיוון שנתנאל משוכנע שאולימפיה אהובתו היא אשה בשר ודם. אולימפיה מייצגת את האשה כאובייקט הנתון לתכתיבים הגבריים, אשר יצרו אותה, ולכן יש להם גם הזכות הלגיטימית כביכול "להמית" אותה.  עליה לעמוד בקריטריונים נוקשים הנוגעים למראה שלה, גזרתה ואופן הליכותיה. היא כחומר ביד היוצר הגברי. התפישה הגברית כלפי הבובה-אשה היא יהירה, שתלטנית ואלימה. אולימפיה היא דוגמה ראשונה מתוך רבות שהופיעו ביצירות אמנות מאוחרות יותר, בהן מופעלת אלימות קשה כנגד האשה-בובה.

 

באופרה שומר אופנבך על אפיונה של אולימפיה כבובה ממוכנת, ואף מעצים אותו. אולימפיה שרה על ציפורים, שמיים ואהבה, ופרט לשיר הנאיבי היא אומרת רק "כן" ו"אה". תנועותיה הנוקשות ודיבורה המכני של הבובה כובשים את הופמן, והוא מתאהב בה. האריה של אולימפיה נפתחת בליווי תזמורתי של נבל וחליל, כבתיבת נגינה. קול הסופרן קולורטורה הדרוש לביצוע האריה הוא קול טכני המצריך מכניקה גבוהה של הקול על מנת להגיע במהירות אל הצלילים הגבוהים. הקו המוסיקלי של האריה אינו מתוחכם, הצלילים חוזרים על עצמם, סולמות פשוטים וסימטריות מוחלטת. ה"קלקול" של אולימפיה הוא שילוב של הוראות הבימוי והמוסיקה ש"נתקעת". הקולורטורות הגבוהות והחזרה המוסיקלית יוצרות את האפקט המתוכנת והבובתי. על מנת להמחיש את פירוק הבובה הברוטלי והאלים על הבמה, מותיר אופנבך זמן מוסיקלי בו ניתן להחליף את הזמרת בבובה.

 

הבובה אולימפיה של הופמן עוברת במאתיים שנות קיומה גלגולים ופרשנויות כמעט בכל מדיה אמנותית אפשרית: בספרות, באופרה, במחול ובאמנות הפלסטית, ביניהם, בין השאר האמן הנס בלמר בסדרת הצילומים שלו משחקי הבובה. אמנית הפרפורמנס האמריקאית סינדי שרמן שעוסקת בעבודותיה בדימוי גוף האשה, כשבאחת מסדרות התמונות שלה מופיעותבובות מרוטשות, בתנוחות פורנוגרפיות, כשחלקי גופן מפורקים ומחוברים מחדש בצורה מעוותת. דוגמא נוספת היא אמן אשליות הבמה פיליפ ז'נטי, המטשטש שוב ושוב בעבודותיו את קו הגבול שבין האדם לבובה. בעבודתו "קצה העולמות", אשר הוצגה על בימת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, החלפת הרקדנית בבובה נעשתה בדרך כה מיומנת ומתעתעת עד כי הצופה נחרד לרגע מפירוק גופה של האשה כביכול, או מהשחתת פניה.

הבובה מייצגת הן את האשה המושלמת והן את האשה כאובייקט החשוף לכל מעשה של ניצול ואלימות. בעצם ייצוג האשה על ידי בובה יש מן היחס המבטל כלפי המין הנשי, הבובה הרי אינה בעלת מחשבה עצמאית, שהרי אינה בעלת מחשבה כלל, והיא מהווה רק חומר ביד היוצר שלה. היא מושלמת הודות לתכונותיה החיצוניות בלבד. אולימפיה במובנים רבים היא משאת נפשם של גיבורים אופראיים כג'ובני והדוכס מריגולטו. ייתכן והבחירה להשתמש בדמותה של אולימפיה באופרה יש בה מן ההקצנה לדמויות האופרה הנשיות האחרות אשר תהיינה מוכנות לכל מעשה ברוטלי ואלים ובלבד שתוכלנה להציל את אהובן.

  

 

המאמר פורסם בתכניית האופרה "סיפורי הופמן" של האופרה הישראלית. פברואר 2007.

 

 בובה אולימפיה